מאיפה זה התחיל

היצירות הראשונות לא התחילו מתוך תכנית להיות פסל או להקים סטודיו.

הן התחילו מתוך צורך לעבוד בידיים.

בתקופה שלאחר 7 באוקטובר אספתי מתכות וחלקי ברזל שנותרו באזורי הלחימה. בהתחלה לא יצרתי פסלים. חתכתי, חיברתי וריתכתי מילים, שמות, תאריכים ומשפטים שנשארו בראש ולא מצאו דרך אחרת לצאת.

חלק מהעבודות הראשונות הונחו בחורשה ובחניון רעים. הן לא נוצרו כמוצרים ולא כעבודות לתצוגה מסחרית, אלא כסימנים בתוך מקום שהיה טעון בזיכרון, באובדן ובשתיקה.

אלו היו עבודות ראשית הדרך.

עם הזמן המילים כבר לא הספיקו.

הן התחילו להתכופף, להיפרד מהאותיות ולהפוך לגוף.

קו שמחזיק ראש. יד שמנסה להגן. דמות שנשארה בתוך זמן אחר.

כך החל המעבר מהעבודות המילוליות אל השפה הפיסולית של היום.

היום אני עובד בעיקר עם כיפוף וריתוך של ברזל.

אני מחפש כמה מעט קווים נדרשים כדי שגוף, תנועה או זיכרון יהיו נוכחים. לפעמים די בכיפוף אחד כדי להחזיק תנוחה, ובריתוך קטן כדי ליצור חיבור, שבר או נקודת מתח.

סימני העבודה והריתוכים אינם מוסתרים. הם חלק מהצורה ומהדרך שבה היא נוצרה.

היצירות עוסקות בגוף, זיכרון, הישרדות, זמן ונשימה — אבל גם בקשר, טבע, בית, משפחה, מסורת, חיות וסמלים.

לא כל יצירה מספרת את 7 באוקטובר. אבל הדרך שבה אני מביט בגוף, בחומר, בזמן וביכולת להחזיק את עצמנו השתנתה מאז.